אינדקס זכיינות

פתח עסק משלך תחת מותג מוביל

srigamish_1(2)

מנכ"ל ובעלי סריגמיש, חיים חלבני: "אני סוגר את מפעל חיי"

13/04/2015
קטגוריה: ראיונות
חיים חלבני, שהחליט לסגור את חברת האופנה הוותיקה סריגמיש: "אם אתה לא חולה כסף ולא מסתכל על הכול דרך החור בגרוש – אל תנהל עסק" ‏‎■ "מכרתי את הבית בסביון ועברתי ליהוד" ■ "הקניונים חיים בבועה כאילו הם לא בארץ"

 

 

16/08/2012 גלובס

"אנחנו לא יכולים להמשיך לעבוד בתנאים הקיימים. זה כמו לעלות בעלייה עם 100 ק"ג על הגב. אי-אפשר לעשות אופנה בלחץ. זה כמו חומוס, צריך לעשות אותו באהבה". את הדברים הללו אומר ל"גלובס" חיים חלבני, מבעלי סריגמיש והמנכ"ל, שלפני כ-10 ימים החליט לסגור את החברה ולהפסיק את פעילותה לאחר שספגה ירידה חדה במכירות וצברה חובות.

במסגרת זו פוטרו כל 15 עובדי מטה החברה, והאספקה ל-37 סניפי רשת החנויות mish mish, הפועלת באמצעות זכיינים – הופסקה.

"לא שרדנו את המשבר האחרון. אם הייתי מקים בחו"ל מותג ברמה שהקמתי כאן, ולא כל דבר היה נבחר דרך הגרוש, אז היינו ממשיכים להצליח".

– מתי הגיע המשבר?

"בחצי השנה האחרונה בערך. הייתה ירידה מסיבית במכירות, ותנאי העבודה הפכו לתנאי לחץ. נהיה קשה מכל הכיוונים. קשה למכור, קשה לקנות. מכירות החברה לזכייני הרשת ירדו מ-50 מיליון שקל בשנה (לפני מע"מ) ל-35 מיליון שקל בשנה.

"יכולתי להמשיך עוד זמן רב תוך סיכון אנשים, הגדלת התחייבויות וסיכון עובדים. אבל ברגע שראיתי שיהיה לי קשה, ולא הייתי בטוח שאני יכול לשלם משכורות, קראתי לעובדים ואמרתי להם את זה. נפגשתי גם עם כל הספקים והודעתי להם.

"מכרתי בית מאוד יקר, וב-3 החודשים האחרונים הכנסתי את כל הכסף לעסק, בסדר גודל של מיליוני שקלים. אני שמח שבחרתי להתעמת עם כל הזכיינים וכל הספקים, ואני הכי שמח שהכנסתי את הכסף האישי שלי. לא הייתי עובר את המשבר אם הייתי חושב שאני לא בסדר".

את דרכו בעולם הטקסטיל התחיל חלבני עם שחרורו מצה"ל בגיל 22, כששימש כסוכן של חברת סריגמיש, שייצרה אז תחתונים וגופיות. 17 שנים לאחר מכן, בשנת 1995, הוא רכש את החברה והפך אותה לחברת אופנה לילדים.

במשך השנים ביסס חלבני את החברה ואת המותג mish mish כמותג איכותי, אופנתי ומוביל לילדים. רשת החנויות הלכה והתפתחה והגיעה ל-40 סניפים.

בשנה וחצי האחרונות החלה החברה לחוות קשיים על רקע ההאטה בשוק והתגברות התחרות, זאת במקביל לקשיים שנערמו מול הזכיינים ופגעו במכירות. לצד כל אלה, נאלצה החברה לסגור בהדרגה את מערכת הייצור בישראל ולהעביר את הייצור לסין. לפני שנה נסגר סופית המפעל, שהעסיק בשיאו 300 עובדים.

"אי-אפשר לפתח בלחץ"

"הפסקת הייצור בארץ, מעבר להפסד של הקטע הציוני שהיה מאוד חשוב לי אישית, פגעה בנו. ממצב שבו שילמנו שוטף פלוס 90, התחלנו לקנות הכול במזומן מסין, ונוצרה בעיית תזרים.

"אני מייבא סחורה ב-20 מיליון שקל לעונה ומקבל את הכסף במקרה הטוב אחרי 8 חודשים. את ההזמנה לעונת הקיץ הבאה הייתי צריך לעשות עכשיו, לשלוח את הסחורה לחנויות במארס ולקבל את הכסף ביוני. עכשיו, כשהבנקים זהירים, זה מאוד קשה.

"מצאנו את עצמנו מתעסקים כל הזמן בתזרים. אני לא אוהב את זה. זה לא חברה לניירות ערך. מתוך 15 עובדי המטה, 7 עובדים הם אנשי פיתוח. אי-אפשר לפתח בלחץ, כמו שאי-אפשר לכתוב שירים בלחץ".

– ממי נפגעתם? אנשים הרי לא הפסיקו לקנות בגדים.

"ועוד איך הפסיקו. מה שקרה אצלנו קרה בכל השוק. הייתה תקופה שאנשים קנו מה שבא להם ויפה להם, גם כשהם לא השתמשו. המשבר גרם לאנשים לקנות מה שצריך. אנחנו נשארנו עם אותה האיכות ואותו היופי. הבאנו פחות סחורה לחנויות, כי פחדנו להזמין מעבר ליכולות".

– הירידה במכירות נבעה גם ממחסור בסחורה בחנויות?

"כמובן. וגם השוק התחיל להתנהל בהאטה".

– יש לך טיפ לרשתות שפועלות היום ומתקשות?

"אני חושב שמי שרוצה לנהל רשת, חייב שהיא תהיה בבעלות ולא עם זכיינים. אם אני רואה פגם בקונספט שלי, זה שהחנויות לא היו שלי".

– למה זה בעייתי?

"המ רווחים בבגדי ילדים נמוכים מאוד. יש פי 5 בד בתחתונים לילד מאשר בחוטיני של אישה, ואת החוטיני מוכרים במחיר הגבוה פי עשרה בערך.

"כאשר הרווחיות נמוכה על מוצרים שהמחיר המוחלט שלהם נמוך ונע בין 40 ל-100 שקל, אתה חייב להיות כל הזמן מצוין ולתת תשובה, ואי-אפשר לתת תשובה מוחלטת. זה מביא למצב שהזכיינים – בצדק מסוים, כי הם צריכים לפרנס משפחות – מתחילים לקנות בחוץ. אם הרשת הייתה בבעלות, אז המוכרנית הייתה צריכה לדאוג למכירות ולא לרווח שלה".

– מתי הזכיינים התחילו לקנות סחורה מחוץ לסריגמיש?

"לפני חצי שנה. קודם זה היה קיים בהסכמתנו ובמוצרים שידענו מראש שלא נייצר, אבל הם התחילו להביא מוצרים שלנו יש, וזה התחיל ליצור בעיה. זה לא היה קורה אם הרשת הייתה בבעלות".

– לא יכולת לנקוט בצעדים נגד הזכיינים?

"יכולתי, כולם היו בהפרת חוזה. אבל אני מסוג האנשים שכאשר כפות ידיי לא נקיות, אני לא יכול לתקוף אנשים. אם אני יודע שאין לי פיג'מות, אז אני אתן ל זכיין לא למכור פיג'מות? יש רשתות שעובדות ככה ושורדות".

– זו הייתה הסיבה העיקרית לירידה במכירות?

"לא העיקרית, אבל משמעותית. באווירה בארץ אנשים חיפשו מחיר, ויש לנו במדינה הרבה מתחרים שיכולים למכור בזול".

"אני אדם מוכשר וישר"

– מה אומרים לך הזכיינים?

"החשש העיקרי שלהם הוא שלא תהיה להם סחורה ברמה שאנחנו היינו מספקים. הם גם לא כל-כך מוצאים תחליפים. אני מנסה ליצור קשר בין הסוכנים שלי שהביאו סחורה לארץ לבין הזכיינים, כדי שאלה לא ייפגעו ואלה ייהנו.

"אני עושה את זה מתוך אחריות לרשת. בשבילי לבוא היום אל הזכיינים כפושט רגל במרכאות זה לא נעים, אבל אני מתגבר. אלה אנשים שהרבה זמן אתנו ומאוד כיבדו אותי. אבל עד כמה שאני נקי, התחושה לעמוד מולם קשה, ותמיד יש את אלה שחושבים את מה שהם חושבים, אבל זה לא מעניין אותי, אני רוצה לעזור לכל מי שהייתי אתו בעסק ב-20 השנים האחרונות".

– איבדת את הבית הפרטי שלך בסביון?

"כן. תאמיני לי שזה הכי פחות טראומטי, כי בית קונים בחוזה. עסק זה 20 שנה שבניתי יום אחרי יום. זה המשבר. עברנו לבית יותר קטן ביהוד, בשכירות, אזור פחות נחשב, אבל אנחנו הכי שמחים בעולם".

– אתה מוצא את עצמך חסר כל?

"כן, מבחינה כספית. ברמת החיים הבסיסית אני בטוח שאסתדר. אני לא גרידי ששם כסף בצד וקנה נכסים או קרקעות. אני יכול להסתדר גם עם פחות. כשהשתחררתי מהצבא גרנו 6 נפשות בשיכון בחולון. היינו מחכים בתור לשירותים, אבל היינו מאושרים".

– כמה חובות צברת אחרי שהתמורה מהבית עברה לכיסוי החובות?

"אני מעריך שכ-6 מיליון שקל. לבנקים יש צ'קים של לקוחות, ואמרו לי שבמקרים כאלה קורה שמבטלים צ'קים. לעסק בסדר גודל שלנו זה לא הרבה, והרבה עסקים היו ממשיכים כך. אבל זה לא מה שהטריד אותי, אלא העובדה שלא ראיתי אופק. ברגע שראיתי שאין לי עתודות, החלטתי שאני לא רוצה להמשיך. בנק דיסקונט תובע אותנו, אבל אין לנו מפרק או איום על העסק. העסק ימשיך לבעוט ולנשום".

השבוע הגיש בנק דיסקונט תביעה נגד החברה להשבת חובות בגובה של כ-7 מיליון שקל.

– ניסית למכור?

"כן. גם עכשיו יש הרבה מאוד פניות, כי אנשים אוהבים את המותג. יכולתי כבר לחתום עם כמה וכמה גופים, אבל בגלל שהמצב המשפטי שלנו לא ברור ולא מוגדר, ובגלל שזו טראומה ברמה האישית – אני לא רוצה לעשות מהלך כשאני לא עם רגליים איתנות מבחינה מנטלית".

– מה החלק הכי קשה?

"הכי קשה היה לבוא ולספר לילדים. העסק היה על הכיפאק. אם הייתי ממשיך עוד שנה, אז הם היו מתחילים לקלוט את הקשיים. כשסיפרתי להם הם היו בהלם, לא הבינו. אמרתי להם שאבא רוצה להיות שקט ולא להיות חייב כסף לאנשים יותר ממה שהוא חייב עכשיו".

– יש בך כעס? תסכול?

"כעס לא, התסכול גדול. אני מרגיש שאני מאוד מוכשר, אדם מאוד ישר. עבדתי מאוד קשה, והכוונות היו רק טובות. לא עשיתי מניפולציה או קומבינה. העסקתי הרבה מאוד אנשים, ואני צריך לסגור את מפעל החיים שלי".

"יש חיים אחרי העסק"

– אתה 20 שנה בענף. מה אתה למד?

"שאם אתה לא חולה כסף, ממש חולה כסף, ולא מסתכל על הכול בחיים שלך דרך החור בגרוש – אל תנהל עסק. צריך להיות מניאק, לא במובן שלילי אלא סוג של חולה נפש – כדי להצליח בהיקפים גדולים. אני איש של חזון, אסטרטגיות, אופנה, לא בדיוק מי שיושב על הקופה. מי שחייב לי קצת כסף, אני לא רב אתו".

– לאן הולך שוק האופנה?

"הכיוון הוא פחות איכות ומחיר זול. גם המצב הכלכלי כזה. היום אתה מוכר רק למי שחייב, ואני לא מאחל לאף אחד להתעסק במכירות רק למי שחייב. זה תהליך שכל השוק עובר.

"המדינה לא בנויה למותגים עם אופנה מאוד גבוהה. מדונה קונה שמלות שלנו ב-200 דולר, ואני לא מספר סיפורים, ובארץ אני לא יכול למכור ב-100 שקל. השוק מאוד קשה מבחינת מחירים, וזה לא כיף לעבוד ככה".

– יש משהו שהיום היית עושה אחרת?

"כן. לא הייתי עושה עסק עם שותפים".

– אתה ישן בלילה?

"את לא יודעת איזו שאלה את שואלת. כשניהלתי את סריגמיש, בתקופות הכי טובות הייתי ישן שעתיים בלילה. לא יכולתי לישון מרוב מעמסה. מאז סגירת החברה אני ישן כמו מלך ולא מתעורר לפני 8 בבוקר".

– איך ממשיכים מכאן?

"מבחינה אישית? שטויות. התחלתי את החיים שלי באותו מצב. אני לא מאמין שהייתי מגיע לאן שהגעתי מבלי שהייתי אופטימי. לבנות עסק זה יותר מלחיץ מאשר לסגור עסק. יש חיים אחרי העסק ועוד מקומות להסתכל מעבר לחור שבגרוש".

– מה אני יכולה לאחל לך?

"בריאות ושלווה".

"שעזריאלי ועופר יפסיקו להתחסד ולקנות את השם שלהם בתרומות ויורידו מחירים"

"הקניונים חיים בבועה כאילו הם לא בארץ. בכל הענפים מורידים מחירים או מוכרים במחירים שפויים, והדבר היחידי שתלוש מכל מה שקורה זה מחירי השכירות בקניונים. בועת הקניונים תתפוצץ. 80% מבעלי החנויות שיקראו את הכתבה, אם לא יותר, יזדהו אתי בעניין הזה. זו עוד רשת ועוד רשת שתיפול, וזה יבוא להם בפרצוף", אומר חלבני ל"גלובס".

לדבריו, "כולם מפחדים. אם הייתה קמה 'עמותת נפגעי הקניונים', היא הייתה אחת העמותות הכי חזקות בארץ. אני מתאפק לא לפרסם מודעה שמזמינה את נפגעי הקניונים ליצור אתי קשר. אני אעשה כאן מהפכה".

– באמת חשבת לעשות את זה?

"כל יום ולילה אני חושב על זה. אני לא אומר להפר חוזה ולא לשלם, אבל בואו לא נפתח את החנויות. לאחרונה קצת ירדתי מזה, כי פחדתי שיחשבו שאני מתרץ את הנפילה של העסק. היה אכפת לי לעשות זאת ברמה האישית, עבור המדינה. על זה אני כועס. הקניונים לא מבינים שאם הם לא יבואו לקראת הסוחרים, הם יתרסקו. הם עדיין שיכורים".

– היית רוצה לומר את הדברים לדוד עזריאלי או לליאורה עופר (יו"ר מליסרון, א.ח)?

"בטח, שיפסיקו להתחסד, לתרום כל-כך הרבה כסף ולקנות את השם שלהם בתרומות, ושיתחילו להתייחס ללקוחות שלהם שאמורים למכור לצרכן במחיר סביר. שיתעשתו על עצמם וייזמו מהלך, שאם הוא יגיע מהציבור – זה יעלה להם ביוקר.

"אם לא הייתי נחשד בבכיינות, הייתי עושה את המהלך הזה. שייתנו מחירים סבירים, ירוויחו בצורה הגיונית, וזה בטוח יגרום לירידת מחירים. אם הייתי מוכר ב-20 שקל מוצר שעולה לי 10 שקלים, כולם היו נהנים. אבל ברגע שיש לי הוצאות כאלה, אני מוכר את המוצר ב-60 שקל".

– המעבר לייצור בחו"ל לא הוזיל את העלויות?

"מרכיב העלות במחיר לצרכן הוא אפסי. רוב המחיר לצרכן בנוי מעלויות פרסום, שיווק ושכר דירה. עלות ייצור וחומר גלם של מוצר עומד בממוצע על 25% מהמחיר לצרכן. אם את קונה סווטשירט ב-100 שקל, הוא לא עולה יותר מ-25 שקל. אז אם הבאת אותו מסין ב-3 שקלים פחות, זה לא עקרוני. הוזילו 3 שקלים, והקניונים לוקחים 100 דולר למ"ר, אז מה זה משנה שייבאתי יותר זול? המעבר ליבוא הגדיל את הרווחים של הקניונים".